הערה בעשיית פרשה אחרונה של תש"ר
מנחות (לב.) והאידנא נהוג עלמא בסתומות כו' הנה הרמב"ם והרא"ש כתבו שניהם שפרשה אחרונה שבתפילין צ"ל סתומה. וסתימת לשונם מורה ודאי דגם בתש"ר כן. ויש לעיין איך יכתוב פרשה אחרונה של תש"ר סתומה. תינח להרמב"ם יתחיל מאמצע שיטה וממילא שהיא סתומה שזה הכלל לדעתו שכל שמתחיל הפרשה באמצע שיטה היא סתומה. אבל להרא"ש זהו פתוחה כי הוא סובר שכל שיש ריוח בסוף שורה אחרונה של פרשה לפניה או בתחילת שיטה ראשונה של אותה פרשה שם פתוחה עליה. וסתומה היינו כשהריוח באמצע שיטה (עיין הל' ס"ת סי' י"ג), וזה ל"ש בפרשיות של תפילין כלל, רק שכתב הרא"ש עוד אופן של סתומה דהיינו שיגמור שורה אחרונה של פרשה שלפניה עד סוף השיטה ויניח שורה חלק ואח"כ יתחיל פרשה שניה בתחילת שיטה, דכיון שאין ריוח לא בסוף שיטה ולא בתחילת שיטה, אי"ז פרשה פתוחה אלא סתומה. אלא דלכאורה זה לא שייך רק בתש"י, דהיינו שיניח שיטה חלק בתחילת פרשה רביעית בתחילת הדף, דגם זה מועיל להפריד בין הפרשיות כמבואר במס' סופרים שהביא הרא"ש שם (שיכול להניח שיטה חלק בסוף הדף ולכ' הוא הדין נמי שיטה חלק בתחילת הדף דמאי שנא). אבל בתש"ר לא שייך זה. דכיון שכל פרשה כתובה על דף בפנ"ע א"כ איזה היכר יש שיש שיטה חלק בתחילת פרשה רביעית. תינח בתש"י ניכר שפרשה ד' מתחיל למטה מפרשה ג' בריוח שיטה א' אבל בתש"ר שפרשה ד' כתובה בדף בפנ"ע ליכא היכר כלל שהיא מתחלת למטה מפרשה ג' ולא שייך כלל לדלג שיטה א'. וא"כ איך הוא עושה פרשה ד' סתומה.
והיה אפש"ל שיעשה כעצת הט"ז סי' ל"ב ס"ק כ"ו וכן דעת הגר"א שם שיניח חלק בסוף פרשה ג' פחות מכשיעור וכן ריוח בתחילת פרשה ד' פחות מכשיעור באופן שאין שיעור ריוח לא בסוף שיטה אחרונה דפרשה ג' ולא בתחילת שיטה ראשונה דפרשה ד', אבל בצירוף שניהם יש שיעור ריוח, ובכה"ג כתבו הט"ז והגר"א דחשיב פרשה סתומה גם להרא"ש ע"ש. אך קצת תמוה דהו"ל להרא"ש לפרש זה.
[והט"ז והגר"א המציאו עצה זו לא כדי ליישב דברי הרא"ש איך משכח"ל פרשה סתומה בפ' אחרונה דתש"ר, כי אם כדי לטכס עצה שיהיה פרשה סתומה גם להרא"ש גם להרמב"ם ע"ש, משמע דלהרא"ש כשהוא לעצמו אי"צ לזה.]
אבל באמת ניחא בפשיטות, כי השיטה חלק שמניח בין פרשה לפרשה אי"ז כדי שתהיה פרשה אחרונה סתומה, כי הסתימות היא ממה שאין ריוח בסוף שורה אחרונה או בתחילת שיטה ראשונה וכמבואר בלשון הרא"ש שם. רק מה שצריך להניח שיטה חלק הוא כדי להפריד בין הפרשיות שלא תהיינה לפרשה אחת. וממילא דבתש"ר שכותב כל פרשה על קלף בפנ"ע ממילא דהו"ל ב' פרשיות ואי"צ להניח שיטה חלק. וכיון שאין ריוח לא בסוף פרשה ג' ולא בתחילת פרשה ד' הו"ל פרשה ד' סתומה ממילא. וזה פשוט וברור.
ויש בזה נפק"מ לפי מה שנוהגים כעצת הט"ז והגר"א להניח פחות מכשיעור בסוף פרשה ג' ובתחילת פרשה ד' ובצירוף יש שיעור ריוח והו"ל סתומה גם להרא"ש וגם להרמב"ם. דאי"צ להניח אותו ריוח בסוף פרשה ג' כ"א בתש"י. אבל בתש"ר אי"צ. כי ממנ"פ להרמב"ם פרשה ד' היא סתומה גם בלא הריוח שבסוף פרשה ג' רק ממה שאין פרשה ד' מתחלת בתחילת שורה. ולהרא"ש כיון שאין שיעור ריוח בתחילת שורה הו"ל פרשה ד' סתומה, ואי"צ להניח ריוח בסוף פרשה ג' להצטרף לכשיעור כדי להפריד בין הפרשיות, דממילא הפרשיות פרודות כיון שהם בקלפים נפרדים.
אח"כ ראיתי להגר"מ שטרנבוך שליט"א בספרו מצות היום על עניני סת"ם עמ' צ"א בשם הג"ר רפאל שפירא זצ"ל מולוז'ין שבתש"ר אינו מועיל עצת הט"ז, כי לא שייך שיצטרף הריוח שבסוף פרשה ג' עם הריוח שבתחילת פרשה ד' לט' אותיות, כי אין ביניהם צירוף. ואין עצה בתש"ר לצאת ידי שיטת הרמב"ם והרא"ש בפרשה סתומה. ולמבואר ניחא שבתש"ר אין צריך כלל להניח ריוח בסוף פרשה ג', רק יניח ריוח קטן בתחילת פרשה ד', וממילא להרמב"ם היא סתומה שאינה מתחילה בתחילת השורה, ולהרא"ש היא ג"כ סתומה כיון שאין ריוח כשיעור בתחילת הפרשה.
0 comments Leave a Comment